פתיחת הלב
נחת רוח.
מקום יקר, ייחודי מסוגו, מקום שפתח לרבים - בהם אני הקטנה - פתח להיכרות אחרת עם חיי רוח, חוויה של אהבה וקרבת השם אמיתית, כנה, נקיה ובלי מסכות.
מקום שהיווה עבורי אי שם, פעם, ממש בתחילת הדרך נקודת יציאה למסע אישי של גיבוש זהות אחרי שכבר טעמתי את הטעם וידעתי שהוא ישנו...
קהילה שהיא גם חלק מנוף ילדותי במושב, קהילה וישיבה שהקימה משפחה של חברה אהובה ויקרה. כמו כולם התקבלתי שם תמיד באהבה ובמאור פנים, כמו רבים טולטלה שם נפשי בימים נוראים ונטענה בכוחות עד לסבב הבא. כשעזבנו את המושב ועברנו לירושלים הייתי נמלטת לשם מפעם לפעם, משאון העיר הגדולה, מהחברה ה"נכונה" וה"כל יודעת" שניסינו להתערות בה ללא הצלחה. הייתי נמלטת לנשום, את הפשטות הנקיה הזאת, שבה זה בסדר להיות פשוט מי שאתה, גם אם אתה עוד לא ממש יודע מי אתה... צעירה מאוד הייתי, לא הכל ידעתי לבטא ולהסביר אז לעצמי, אני גם לא בטוחה אם הם בכלל השגיחו עד כמה היו משמעותיים גם עבורי -עוד נערה, שכמו פרפר נמשכה לאור שזרח לכולם ללא הגבלה פשוט כי הוא אור... אבל שם לראשונה הרגשתי בוודאות את קרבת השם וידעתי שהוא ישנו, הרגשה שהחזיקה אותי במסעות שעברתי לאחר מכן בשנות התבגרותי והיוותה נקודת מוצא לכל החיפוש והבנייה הרוחנית שלי. אמנם לא חזרתי לשם אח"כ כאדם בוגר, אבל הם הולכים אתי, חלק מעיצוב זהותי הרוחנית, מקום שזרע זרעים של חוויה, של ידיעה שישנה דרך ואפשר למצוא אותה. מקום של אהבה לכל אדם, קבלה ללא תנאי, ללא מסכות חיצוניות ובאפס שיפוטיות. במיוחד בימים נוראים אלו אני חוזרת בליבי לחווית התפילה הראשונית, הפשוטה, מעומק הלב שחוויתי שם בימים נוראים, חוויה שנחרטה בי ועטפה כל טיפת קרירות וספק, איפשרה ללב להיפתח ולחפש הלאה...
מעולם -גם בישיבות הכי גדולות ומבוקשות לתפילה בהן ביקרתי בהמשך, לא זכיתי לחוות את קרבת השם העוצמתית והפשוטה שהייתה שם.
