הפושטק מירושלים

על כל עשב יש ממונה מלמעלה שמכה אותו ואומר לו "גדל".
אותי לא היכו. אותי אהבו וככה אני גודל וחולם לגדל את ילדיי.

כשאמא שלי לקחה אותי לפני 10 שנים לתפרח, הייתי קצת המום וקצת מבולבל.
ביום שרבי, שרק הנגב יודע לספק, נכנסתי ל"בית מדרש קיץ" - מבנה מעץ שצילו מרובה מחמתו (וטפטפות בגגו). ישבו שם בחצי גורן בערך 15 אנשים, כשבראש יושב הרב טוניק ומוסר שיעור בליקוטי מוהר"ן.
אני בא מבית שליקוטי מוהר"ן זה אחד מיסודותיו, אז מיד הרגשתי בנוח להצטרף. לקחתי כיסא והצטנפתי לי בפינה.
הרב טוניק עצר את השיעור ושאל אותי לשמי, אמרתי לו - משה נתן, (כן יש לי עוד שם אי שם) ומיד כולם התחילו לשיר בקול אחד "אוהבים את משה נתן, אוהבים את משה נתן".
לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, מבושה, או אולי כי לא האמנתי להם כל כך.
כשהם סיימו לשיר הרב אמר לי "אתה חושב שאנחנו סתם אומרים? אנחנו באמת אוהבים פה כל יהודי!!"
והמשיך בשיעור...
אזרתי אומץ ושאלתי שאלה בקשר לשיעור (לא זוכר מה היא היתה...) אז הרב ענה לי שהוא חיכה לשאלה כזאת, כי בעל התניא עונה עליה!
הייתי בהלם!
גדלתי חלק ניכר מהחיים שלי בידיעה שברסלב וחב"ד לא הולכים ביחד, חסיד וליטאי לא קשורים אחד לשני, חרדי לא יכול לדבר עם חילוני, בקיצור הפילוג והשוני היה מנת חלקי בסביבה בה גדלתי.
ופתאום נוחת עליי רב שמחבר ביניהם?!
זה הזיז לי משהו בלב.
אז חזרתי לאמא, שחיכתה לי בחניה ואמרתי לה "תסעי, אני נשאר פה". לחלוחית עלתה בעיניה כשהיא התניעה את האוטו השכור שהיא לקחה כדי להביא אותי לשם, והיא נעלמה באבק של המדבר - ירושלימה...
התדהמה שלי גברה אף יותר, כשבליל שבת הרב נכנס עם כובע קנייטש וחליפה ארוכה לתפילה בנוסח קרליבך מעורב עם עדות המזרח.
ואז בשבת בבוקר התפילות היו אשכנזיות לגמרי,
וברעווא דרוועין - סעודה שלישית הוא בכלל עם שטריימל ושרים שירים של הרב קוק, וויזניץ, חב"ד, פיוטים...
בקיצור הבנתם את הרעיון. הוא פשוט איחד בין המגזרים, בין הפלגים. טשטש את הגבולות וקיבץ את כל היופי שהיהדות יכולה להציע, למקום אחד.
מקום חם שפותח את הדלת לכל אדם באשר הוא,
אם זה נער שוליים (דאז) שצריך מקום לחלופת מעצר,
אם זה "פושטק מירושלים" (אנכי הקטן) שרק היה צריך מילה טובה...
אם זה בעל תשובה שרק רוצה ללמוד על השם בתמימות ועוד ועוד ועוד...
אני יודע שחפרתי כבר, אבל הרגש של הכרת הטוב שאני חש כלפי המקום הזה חזק ממני.