עיר מקלט

אני איש ציבור מוכר, משפחה ממוצעת ומעלה.
משבר משפחתי לא פשוט גרם לילד שלי להיפלט מהמסגרת. קיווינו שיעבור לו, חשבנו שאו-טו-טו הוא חוזר. אבל לילה אחד התקשרו אליי מתחנת המשטרה, הבן שלי שם, מחכה לאבא הגדול שיבוא להציל אותו.
לא האמנתי שזה קורה לי, תבינו – הוא היה אז בן ארבע-עשרה בסך הכל. ילד מתוק באמת שהתחבר עם הנשמות האבודות ברחוב האפל של החיים. לא אלאה אתכם בייסורי הנפש – בתחושות האשמה והבושה השורפות מבפנים, בשפלות. מצאתי את עצמי עומד עם בני האהוב מול השופט וליבי יוצא אליו. השופט הציע שנמצא לילד המתוק חלופת מעצר. באמת חבל שייחשף לכל מה שיש לבתי המעצר להציע. הוא בן טובים, אמר השופט, רואים עליו.
אבל מה זה חלופת מעצר? ואיפה משיגים מקום כזה? טלפונים לפה ולשם, לשם ולפה, ומישהו אומר לי: הרב טוניק ממושב תפרח. מי זה? לא יודעים. מקום כזה מיוחד. שווה לנסות. אבל תפרח זה בדרום, אני בבית המשפט בנצרת. תתקשר אליו, מה אכפת לך לנסות? אין לי מה להפסיד, אני גם ככה בתחתית של התחתית. מתקשר. קצת מילים, ים כאב, ומישהו שם מעבר לקו מרגיש אותי ואומר: אנחנו בדרך אליך.
את הדרך הארוכה מתפרח לנצרת עשה הרב עם תלמיד ותיק בישיבה, הגיעו, חייכו אלינו, הרגיעו אותנו, חתמו, לקחו את הילד איתם.
באותו לילה, בניגוד לאלו שלפניו – יכולתי לישון סוף סוף.
מסתבר שה' עשה לי נס, הבן שלי הגיע למקום ששם לב אל הנשמה. מקום שעטף אותו באהבה, בחמלה, באכפתיות ובכבוד. אני כבר לא זוכר כמה חודשים הוא היה שם – ביום ובלילה, בשבת ובחול. הולך ומשתקם, הולך ונבנה.
כשהתגעגענו מידי – היינו באים לשבת, אירחו אותנו באהבה כאילו שאנחנו בני משפחה, ולאט לאט התחלנו להרגיש כך. התאהבנו בקסם של המקום, בפשטות ובאנושיות, בשבתות המאירות ובתפילות המרגשות, התאהבנו באנשים שנמצאים שם, וגם היום – שנים אחרי שבננו היקר כבר לא שם (היום הוא כבן שלושים, מצליח מאד בעסקים ועושה להם הרבה 'נחת-רוח'...) אנחנו מגיעים מידי פעם לנשום את האוויר, להתבשם מאווירת הקודש בחגים, בשבתות ובשמחות.
המקום הזה הוא לא עוד ישיבה, הוא עיר מקלט. מקום מפלט לנשמות פצועות, מקום של אור למהלכים בחשיכה, מקום שמזכיר לנו כמה טוב שיש בנו, ועוזר לנו להביא אותו לידי ביטוי בעולם.