בקרוב אצלכם...

היום, כאבא לשני ילדים מתוקים, ברוך ה', אני רוצה לחזור כמה שנים אחורה ולשתף בשש וחצי שנות ציפייה ממושכת לילדים.
זוג צעיר, בתוך קהילה עם שפע של שמחות: הרבה לידות, בריתות, שלום זכר, ברית יצחק, קידושים לכבוד הולדת הבת, וחלאקה. ואצלנו, עדיין אין אפילו לא אחד מהרשימה המכובדת הנ"ל.
מצד אחד יש רצון גדול של להשתתף בשמחות של החברים, שהם בגדר אחים. מצד שני זה קושי עצום להגיע שוב ושוב- להסתיר את הבושה, את התסכול, את העצב. להרכין ראש ולענות אמן שוב ושוב לברכת ה"בקרוב אצלכם".
להגיע לסעודות ואירועים קהילתיים, ולהשאר מחוץ לשיח, שמטבע הדברים נסוב על ענייני ילדים והטיפול בהם.
נוסיף לזה את הקושי במגורים במושב תפרח, שאין כל כך הרבה מה לעשות בו לזוג... (ההליכות למכולת במושב היו ממש נחמדות, אבל זו הייתה כמעט האפשרות היחידה, אז זה התמצה די מהר).
נשמע משוגע? נכון!
הכרתי זוגות שהצעד הראשון בשנות ציפייה, זה פשוט לעזוב קהילה- "למה להזכר בכאב שלך כל פעם מחדש".
אז למה בכל זאת החזקנו בקהילת נחת רוח?
התגלה לנו שיש לחיים שני רבדים: הרובד "הרגיל" - כואב לי, חסר לי, אני לא, למה אני לא וכו'.
אבל יש גם רובד עליון, של הסתכלות לשמיים, של אמונה, של תקוה, של התאמת החיים שלי לתכנית של ה' ולא להתאכזב שהדברים לא הולכים כמו שאני רוצה.
רובד של תפילה, של התעלות, של הרפיה!
וזה כמובן קרה בהכוונה נפלאה של מורינו הרב טוניק, ברוח החיה שהוא מפיח. שהגיע אלינו לבית ודיבר, וחיזק, והדריך וגילה לנו שבילים מדהימים של עומק. וכמובן לסביבה הנפלאה שהוא בנה - של אנשים שעושים את אותה עבודה באותיות אחרות, בקשיים אחרים.
אז יש סוף טוב ברוך ה'! שני ילדים מתוקים, שהם נס בפני עצמם, שהתגלגל בזכות הרב, הישיבה והקהילה.
אנחנו נזכרים באותן שנות ציפייה בערגה ובשמחה - לא ויתרנו, נבננו.
ברור לי שכמונו, יש עוד המוני אנשים שמייחלים לרוח מיוחדת שתגלה להם איך להאיר את קשיי החיים, להתמודד,
להגיע לנחת רוח.