אבני בניין מלבבות שבורים
גדלתי בבאר שבע, הורי היו אנשים מבוגרים יחסית ואני להם בן יחיד.
התגייסתי לצה"ל ועברתי תהליך של התחזקות. בכל בוקר בשעה חמש הייתי מתפלל שחרית במניין מוקדם בבית הכנסת בבאר שבע, לפני הנסיעה לבסיס חצרים.
בוקר אחד בסיום התפילה, תוך כדי שאני מגלגל את התפילין, ניגש אלי שמעון, שגר כיום בבית בו גרתי כשהייתי ילד. ההיכרות ביננו היתה שטחית אך שמעון התפעל מהמסירות שלי לקום בשעה כזאת לתפילה ובירך אותי על התהליך שאני עובר.
על הדרך אמר לי שיש מעטפה שהגיעה לפני הרבה מאד זמן (אולי אפילו כמה שנים) לבית שלו, כשהיא ממוענת לדיירים הקודמים – הלא הם הורי, הוא ביקש ממני לקחת ממנו את המעטפה ולהעבירה לאבי. לקחתי את המעטפה ותוך כדי הליכה לתחנה הידיים שלי באופן אוטומטי קורעות את המעטפה (דבר שהייתי רגיל לעשות אותו. תמיד פתחתי מכתבים של הורי בחופשיות). הופתעתי מכמות הדפים, שהיו כתובים בשפה רשמית כזאת, שעל הבוקר היתה נראית לי סינית. אבל לאט לאט המוח מתבהר ואני מצליח לחבר מילה למילה – היו שם מילים כמו אפטרופוסות, אומנה, אימוץ. מציעים להורים שלי להיות הורי אומנה? זה יפה, אבל לא בטוח שהם מסוגלים. הם כבר מבוגרי... היי! נכון ההורים שלי מבוגרים, נולדתי לאמא שלי כשהיתה בת 36, ואבא שלי היה כבר בן 40, רגע. אז מה היה שם קודם? אולי זה קשור לזה?
עזוב, אמרתי לעצמי, אל תסתבך, תזרוק את זה ודי. אל תפתח תיבות פנדורה. אבל אני לא יכול.
פותח.
השמיים נפלו.
אם אני מבין נכון – אני ילד מאומץ, רק שמשום מה אני לא יודע על זה כלום. הגעתי לבסיס, התיישבתי על גבעת חול מרוחקת והתקשרתי לאמא בידיים רועדות. הלואי שזה לא נכון.
"קיבלתי מכתב", אני אומר לה ומתחיל לקרוא מילה במילה. כשאמא הבינה במה מדובר היא התחילה לצרוח בהיסטריה: "זה שום דבר! זה שום דבר! תזרוק את זה! תזרוק את זה!" איכשהו התנתקה השיחה ואני מוצא את עצמי יושב על התל המבודד ומתייפח. הראש שלי בין הברכיים, מתנדנד מצד לצד ובתוכו קולות שצועקים לי: לא. לא. לא. אתה לא. אתה לא שייך ולא של אף אחד. אתה לא שייך לאף אחד. אני לא יודע במשך כמה זמן בכיתי, אבל בסופו של דבר הרמתי את הראש והרגשתי מצד אחד הקלה גדולה ומצד שני כעס. כעס גדול מילא את כל חלל הלב שלי – למה לא סיפרתם??
האדם הראשון שפניתי אליו כדי לפרוק את הגילוי ואת המשמעות הקריטית שלו לגבי מצבי הנפשי היה כמובן הרב שאליו הייתי מקורב באותה תקופה. הגעתי אליו שבור ומבולבל, אבוד ותועה, בקושי יצאו ממני המילים המרוסקות. הרב בקושי הביט בי ואמר: אני ידעתי שאתה מאומץ.
בום.
מה הקשר? למה זה היה טוב המשפט הזה?
אני לא יכול לתאר איך הייתי נראה בימים שלאחר מכן, בשבועות שלאחר מכן, בחודשים הארוכים שלאחר מכן. הייתי מרוחק מהחברים שלי, הרגשתי שאף אחד בעולם הזה לא מבין אותי. הייתי חי. אבל הייתי מת.
יום אחד פגשתי את תומר עובדיה, הוא הציע לי להגיע לישיבת נחת רוח. הגעתי כי לא היה לי מה להפסיד, התפללתי מנחה עם כולם, והתיישבתי קרוב לרב בזמן השיעור. ואז הוא הסתכל עלי. הרב התבונן בי כמו שאיש בעבר לא התבונן בי, והיה במבט שלו את כל מה שהייתי צריך באותו רגע: אהבה וחמלה, אמון ועידוד. בלי שהוא אמר מילה הרגשתי שהוא מבין אותי, העינים שלו אמרו לי: אני איתך. אני מבין מה עובר עליך. אחר כך שאלו אותי לשמי וכולם התחילו לשיר ולרקוד: אוהבים את יאיר(שם בדוי)! אוהבים את יאיר!
הייתי בטוח שהם צוחקים עלי עם השיר המוזר הזה, אבל לא. הבטתי בפניו של נאור – אחד האברכים וראיתי אותן מביטות בי באהבה פשוטה. בכנות. אין לתאר מה היה הרגע הזה בשבילי.
ומאז הייתי שם, בכל שבת הייתי מתארח אצל הרב בסעודות הארוכות והמפנקות, הרב דיבר איתי הרבה, שלח אותי לטיפול, וכל הזמן היה שואל את הרבנית בנוכחותי: את תדאגי לו לשידוך, נכון? והרבנית היתה עונה: ברור!
הרב והרבנית בראש ובראשונה כיבדו אותי, הם לא עשו לי הנחות, לא התייחסו אלי כאל סוג ב', נתנו לי מקום של כבוד והכלה ועטפו אותי באהבה שהיתה הבסיס להתפתחות האישיות שלי. למדתי לסלוח לאמא שלי, לסלוח לעצמי, לדבר עם ה' על הכאבים שלי. אני נבנה פה בכל יום מחדש. הישיבה חיתנה אותי, בקהילה הקדושה הזאת אני גר היום עם אשתי היקרה וחמשת ילדינו. הישיבה היא החמצן שלי והיא השמש שלי. האבנים ממנה בנוי בניין הישיבה הם לבבות, לבבות שבורים שהרב ראה ואסף וליקט וחבש את הפצעים שלהן. הרוח שמנשבת בנחת רוח היא האוויר הראשון שהצלחתי לנשום מאז התרסקו חיי. וכמוני עוד רבים אחרים.
