מאז היותנו לעם, אנו נמצאים בדרך ארוכה שמטרתה - המלכת ה' בעולם.
עמלק "קרך בדרך", מקרר אותנו מתפיסת הדרך ומוכר לנו שהגשמיות, ואפילו גלידה טובה, הם "סוף הדרך".
את סכנתו זו צריכים לזכור, לשנוא ולמחות.
רבי נחמן מסביר למה יש לאדם אינסטינקט לכווץ את עיניו בשעת כאב. כל כאב הוא מציק בהסתכלות מקומית, אך בהסתכלות רחוקת-טווח על הדרך כולה מכוח האמונה, מגיעה ההבנה שהכאב הוא חלק מטיפול אלוקי מיטיב הנובע מאהבה גדולה. הסתכלות לטווח רחוק נעשית על ידי כיווץ העיניים, ולכן הנפש מכווצת את העיניים באופן אוטומטי בזמן כאב כדי להתגבר עליו.
אומרים שהיהודים והסינים הם החכמים בעולם, מכווני-מטרה, ולכן מגיעים להישגים גדולים. ואכן עיניהם של הסינים מכווצות כל הזמן, דבר המראה, לפי דברי רבי נחמן, על התמקדות במטרה רחוקת-טווח.
אך, אם כן, למה אין גם ליהודים עיניים מלוכסנות?
ליהודי יש שבת. בכל שבת מגיע היהודי לתכלית עצמה ושם הוא כבר לא צריך לכווץ את עיניו. שם הוא כבר נמצא בתכלית שאליה הובילו כל ששת ימי המעשה שלו, וצריך רק להתענג ממנה ולשמוח בה. עיניו של היהודי לא נבראו מלוכסנות, כי בשבתות כבר אינו צריך להתאמץ להסתכל למרחק אלא להתענג על התגלות כבוד ה' דרך שבת המלכה.
שבת שלום ומבורך!
