נשמתה של ארץ ישראל - וורט לפרשת כי תבוא

בפרשתנו כתוב: "וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַש"- ישראל מצטווים לכתוב את כל התורה על אבנים גדולות לאחר שיעברו את הירדן (בהר גריזים והר עיבל), כדי שיזכו להיכנס לארץ.

הדבר תמוה: הרי הארץ נמצאת מעבר לירדן. אם כן, לאחר שעברו את הירדן, הם כבר נכנסו בעצם לארץ. מדוע צריכים כעת סגולה שתעזור להם להיכנס לארץ?

אלא, שני רבדים לאדם - גוף ונשמה, ושני רבדים גם לארץ.
גופה של הארץ נמצא אמנם בצד המערבי של הירדן. אבל נשמתה של הארץ, פנימיותה, היא היותה המקום הנבחר לקשר את האדם עם בוראו, את עם ישראל עם אלוקיו. היא המקום שבו יכול רצון ה' להתגלות בשלמות על ידי ישראל - "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
לכן, כשתעברו את הירדן, נכנסתם אמנם לטריטוריה של ארץ ישראל אך עדיין לא לפנימיותה. התורה היא המפתח להיכנס לשם. התורה היא גילוי שלם של רצון ה', וההתחברות עימה באמת בגילוי מעמקיה חוצה, תזכה כל אחד מאיתנו כפרט ואת כולנו ככלל להיכנס אל מקום מנוחתנו ונחלתנו האמיתיים, אל נשמתה של הארץ "אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ" (בסוד "לעולם ייכנס אדם דלת לפנים מדלת", ראה פירוט בספר משב-רוח פרשת עקב).