כשאוהבים באמת - פרשת ויקרא

בפרשתנו אומרת התורה להקטיר על אש המזבח את עולת העוף "בכנפיו" - עם נוצותיו.
שואל רש"י: הרי שריפת נוצות יוצרת ריח רע שהנפש לא סובלתו, ומדוע התורה מצווה כן?
ועונה: "כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקורבנו של עני". כלומר, רוצים לכבד את העני שלא יהיה קורבנו זעום ומבייש במיעוט הבשר שבו, אם ימרטו את הנוצות.
ובכל זאת הקושיה נותרה קושיה- הרי הריח הרע גם כן לא נעים ועלול לבייש את המקריב!?

אך אם יקריבו עוף בלי נוצות, העני לא יידע שה' רוצה לצאת מגדרו בשבילו!
 כעת, שה' מוכן שיהיה ריח רע בביתו ובלבד שקורבן העני ייראה מהודר, יכיר העני באהבת ה' אליו, והכרה באהבה זו תטיב ותנעם לו מן הכל.

לימוד גדול יש מכך עבורנו:
אהבה כנה, כוללת את היכולת להכיל גם את הדברים הלא-נעימים שאצל האהוב.
דווקא כשנדאג להראות לאהוב, שבביתנו מקבלים באהבה ולכתחילה גם את "הריחות הפחות נעימים" שלו, הוא יכיר שאנו באמת אוהבים אותו.
זה נכון כלפי דפוסי התנהגות מרגיזים של בן\בת הזוג או הילדים המתבגרים, בן שהתחיל לעשן (מסריח ולא נסבל כעשן הנוצות..) ועוד.
נלמד לאהוב, להכיל ולהתגמש כלפי הזקוקים לאהבתנו ובכך ניטיב לנו, להם ולעולם כולו.

שבת שלום!