מי מתוק מדבש? - וורט לפרשת ויקרא

"כל המנחה אשר תקריבו...לא תעשה חמץ...כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו...לה'"
היוצא מפסוק זה- שאסור להקריב חמץ ודבש על גבי המזבח.

חמץ הוא בצק ששוהה זמן רב לפני אפייתו, ומרמז על דבר ישן שלא מתחדש. 
מובן אם כן, למה אין להקריב אותו. עבודת ה' צריכה להיות בהתחדשות ולא בהתיישנות.

אך למה לא להקריב דבש? הרי עבודת ה' צריכה להיות מתוקה?

אלא שדבש בא להמתיק דבר שאיננו מתוק. אדם לא ממתיק דבש עם דבש.
עבודת ה' מתוקה היא, מצד עצמה ולכן אין להוסיף לה דבש.

על פי זה יובן פלא גדול:
הרמב"ם מונה את שני האיסורים- הקרבת שאור והקרבת דבש- בתור איסור אחד במניין התרי"ג, אפילו שכל אחד מהם הוא  איסור בפני עצמו! מה הקשר בין האיסורים המאפשר למנותם כאחד?

אלא שכפי שהוזכר לעיל, החמץ-שאור, מרמז על ישנות בעבודת ה'. 
כשעבודת ה' מיושנת אצל האדם, היא גם לא מתוקה לו והוא מחפש מיני דבש חיצוני לערב בה כדי להמתיקה.
אך כשעבודתו חדשה ומלאה חיות היא מתוקה לו מדבש, כפי שהיא: "ומתוקים מדבש ונופת צופים".

שנזכה.