על הצפיפות והדחיפות ועל קולה של האדמה

בבין הזמנים,
כשהפארקים החינמיים עמוסי משפחות
ומדשאות רחבות ידיים נעשות פתאום צפופות,

 בבין הזמנים,
כששמורות הטבע, מתמלאות שקיות ביסלי,
ואני שומעת לידי מישהו שרוטן
על החום 

ובדרכים מישהו מתלונן
על העומס. 

כשאי אפשר לשמוע כלום
מקול מצהלות ילדים והוריהם,
אני עוצמת עיניים ומנסה להקשיב לאדמה. 

אני שומעת
את נשימותיה שהולכות ונעשות מרוגשות מרגע לרגע,
והיא פליאה,
והיא לא מצליחה לעכל. 

אני רואה את דמעותיה
מציפות את עיניה הצופות למרחקים. 

אני מביטה בה, בארצנו הזקנה,
שבמשך שנות ציפייה ארוכות מידי,
השפילה עיניים נוגות,
או
התבוננה אל עבר האופק,
בתקווה שמישהו מאתנו יחזור. 

במשך שנים
ניגבה הארץ הטובה הזאת
את מצחה המיובש והמיוזע,
כמהה לדריכת רגל
קטנטנה
של אי מי מבניה. 

בתוך השאון
והדחיפות,
קוצר הרוח הישראלי
והחום, 

אני לוחשת לארץ הקדושה הזאת
את מילות הנביא:
שאי סביב עינייך, וראי –
כולם נקבצו ובאו לך,
בנייך מרחוק יבואו ובנותייך על צד תיאמנה. 

והיא מנענעת בראשה המאפיר,
מחייכת בכיוון ירושלים של מעלה.