מתנת יום הכיפרוים- וורט לפרשת אמור

כתוב בפרשתנו: "וְכָל-הַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֤ר תַּעֲשֶׂה֙ כָּל-מְלָאכָ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה (יום כיפורים) וְהַֽאֲבַדְתִּ֛י אֶת-הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ".
וכותב על כך רש"י: "והאבדתי. לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, כשהוא אומר והאבדתי, למד על הכרת שאינו אלא אבדן".

לא מובן מהי האריכות ברש"י. מדוע הוא מפרט על עניין הכרת שהוזכר במקומות אחרים בתורה והוא אינו יודע פירושו?
היה לו לקצר ולומר: והאבדתי - כאן למדנו שאין כרת אלא אבדן.
מדוע לתאר בהרחבה שאינו יודע מהו הכרת בכל מקום עד לפסוק זה?

אלא בא ללמדנו, שהכרת שבכל מקום עדיין איננו אבדן מוחלט.
יום הכיפורים יכול לכפר על החטאים עם תשובה (וייסורים ממרקים) ולהציל את האדם אף מעונש הכרת. אך מי שמחלל את היום הזה בעצמו, מפסיד את המתנה הזו. ואצלו יוחלטו גם הכריתות האחרות שעבר עליהן לאבדן מוחלט חלילה.

לכן מדגיש רש"י ששאר הכריתות לא יודעים מהם, ודווקא בחילול יום הכיפורים מתגלה שהם אבדן.
וכך מגלה לנו רש"י את סוד הפסוק. התורה מכנה את הכרת אובדן דווקא כאן, בפרשתנו, ללמדך שבכוח יום הכיפורים להציל מאבדן למי שישמור אותו כהלכתו.

יזכנו ה' להיטהר לפניו ביום הכיפורים בשמחה ובטוב לבב.