מר בסופו - וורט לשבת הגדול

המנהג הנפוץ הוא לקחת למצווה של אכילת מרור בליל הסדר עלים וקלחים של "חסא", כפי שכתוב בגמרא.

יש מרבותינו האחרונים שהעירו, שאין לצאת ידי חובת מרור באכילת הירק הנקרא כיום "חסה", מאחר והיא אינה מרה כלל, ואילו בתלמוד ירושלמי מבואר שהמרור "הוא מתוק בראשיתו ומר בסופו".
אך ענו על דבריהם (מובא בהרחבה ב"יביע אומר" למרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל) שמה שאמרו בתלמוד שהיא מרה בסופה, הכוונה בזה שבתחילת גידולה של החסה היא מתוקה, ואם משאירים את העלים לגדול הרבה, הם הופכים למרים מאד עד שאינם ראויים למאכל. ולכן להלכה פסקו שיש להשתמש בחסה (מגידול ללא תולעים בהשגחה מהודרת ובהשרייה ושטיפה לפי ההוראות) לקיים בה מצות מרור, והיא עדיפה על פני ירקות אחרים.

וצריך להבין: המרור הוא זכר לשיעבוד הקשה של ישראל במצרים (ולשיעבוד האישי של כל אחד תחת מיצרי היצר הרע). ולכאורה היה עדיף לקחת משהו מר באמת ולא משהו מתוק, שרק אם יישאר לגדול יהיה מר...?!

אך לימוד גדול יש בזה.
נקודת העוקץ של מצרים הכללית שפועלת נגד העם כולו, ושל היצר הפרטי בתוך כל אחד, אינו כשהמרירות שבו גלוייה. קל להתמודד עם כוחות וקולות שברור לנו שהם מזיקים.
עיקר הבעיה היא עם מה שנראה לנו מתוק. אנו מתחברים איתו בשמחה ולא יודעים כי מרה אחריתו..
זוהי המלכודת המסוכנת, השיעבוד המר באמת, שאנו מודים על מה שכבר ניצלנו ממנו ומייחלים להשתחרר מהטעייתו לגמרי בליל חג החירות הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה.

שבת הגדול שלום ופסח כשר ושמח!!