מי במרכז? - וורט לפרשת חוקת

אדם חטא וגורש מגן עדן, ולהט החרב המתהפכת שומרת את הכניסה לגן.
כעת כדי להתקרב חזרה צריך לעבור קשיים.

כשבאים הקשיים, ישנן שתי התייחסויות שונות אליהם, מלמד רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן, ע"ד).

האחד, מוחין דקטנות. זוהי תפיסה שאני מרכז העולם והכל מגיע לי איך שאני. ממילא, אני כועס על כל מי שבכוחו לפנק אותי ובמקום זה מקשה עלי.

השני, מוחין דגדלות. זוהי תפיסה שה' במרכז, והוא טוב באמת, וגם הקשיים שמביא עלי הם מאהבה גדולה שלו אליי; לנקות אותי ולהכשיר אותי לקֶשֶר עצמי איתו. 

בתפיסה כזו מתקיים באדם מה שנאמר בפרשתנו: "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" - "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה". האדם ממית את תפיסת האנוכיות והפינוק שלו, ונפתח לאכפתיות, להכרת רצון ה' באמת. וממילא למיתוק כל הקשיים, מתוך הבנה שהם לטובתי ולצורך חזרתי לגן עדן, לדרך עץ החיים, "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר".