כקריעת ים סוף - וורט לפרשת בשלח

"קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף".

מצרים מסמלת את מקום הגלות, הבדידות, הרווקות.
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם", כשיוצאים הרווק והרווקה ממיצרי הרווקות,
"וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה"- אם ייכנסו מיד לארץ ישראל, לחיי המעשה הפעילים, תהיה בעיה. הקשר ביניהם עדיין לא מבוסס דיו, וקשיים שבוודאי יצוצו עלולים לתפוס אותם לא מוכנים. הם עלולים להיפרד ולחזור לגלות הבדידות הקשה.
לכן: "וַיַּסֵּב אֱלֹקִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף". על בני הזוג לחכות רגע עם מרוץ החיים של כל אחד מהם לחוד ושל שניהם יחד. עליהם להרחיק מעט את הדרך לארץ ישראל, ולצאת, כביכול, אל המדבר.

"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח". כמו במדבר, ללא הפרעות וללא שטף חיים עירוני מבלבל, צריכים הם לעסוק בהתחברות זה לזה ביישוב הדעת. כך עמוד הענן של השראת שכינה ילווה אותם ועמוד האש יאיר להם.
רק לאחר מסע התחברות פנימי ואמיתי ביניהם (שאף פעם לא מאוחר מלהתחיל אותו), פנויים הם להיכנס לארץ, לחיי המעשה, הבניין והיצירה שחוצה להם, ולהקים יחד, כאיש אחד בלב אחד, בית נאמן בישראל. אמן!