בפרשתנו יש איסור להסגיר עבד שברח מאדונו הגוי אל היהודים, וכן איסור להסגיר עבד שברח מאדונו היהודי שבחוץ לארץ לארץ ישראל: "לֹ א תַסְגִיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו".
התורה ממשיכה שם: "עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ, לֹא תּוֹנֶנּוּ (לא תצער אותו)". המילים "לוֹ לֹא" הן אותיות "אֶלוּל". מה ניתן ללמוד מכך?
הנפש של כל אחד ואחת מאיתנו היא עבד של הגוף.
הגוף משתמש בה לצרכיו - לחיות ולתפקד - בין כגוי ממש ובין כיהודי, בדברי חולין הנחשבים כחוץ לארץ לנפש.
חודש אלול, בו אנו נמצאים ושבו נקראים פסוקים אלו, הוא ההזדמנות לנפש לברוח מכל ההסתרות שמעמיס עליה הגוף.
יש לכך סיוע מיוחד מלמעלה.
התורה מצוה כאן לתת לנפש את הצ'אנס הזה.
לנפש טוב בקדושה, תן לה לשבת שם. לפחות בחודש הזה. היא רוצה את זה. אל תסגיר אותה חזרה לאדוניה, אל תצער אותה לשקוע שוב תחת משא כביר של חשבונות עולם הזה כבשאר ימות השנה.
"עִמְּךָ יֵשֵׁב... בַּטּוֹב לוֹ"!
