הר כגיגית
ופתאום הגיע ראש חודש.
פתאום.
כאילו לא חלפו ארבעים וחמישה ימים לעומר
כאילו לא ספרתי יום
ועוד יום
ועוד יום
אני אלופה בלספור תוך כדי
בפיזור דעת
בביטוי שפתיים ריק
בריחוק הלב אלופה בלמלמל מילים
שהנפש טרודה מלהרגיש
שהאוזניים ערלות מלשמוע
אז ספרתי
וספרתי
ובתוך כל הבלגן הזה
שכחתי בכלל שיש פה איזה יעד
שיש לי איזושהי מטרה
שכחתי לגמרי
שאני בעצם מכוונת לקראת ייעוד
מרומם יותר
נעלה יותר
משמעותי.
שכחתי שאני ואתה והכל פה
זה לא סתם
ושמחכה לנו מפגש מכונן
ואז נהיה ראש חודש
ווואללה.
עוד ארבעה ימים החג
ואני, אנה אני בכלל.
ומתחת לשכבות
המה לבשל
וצריך לקנות
ומה ללבוש
ואת מי לארח
אם בכלל
הפציעה לה איזושהי אכזבה עמוקה
מעצמי
וייאוש
ובושה גדולה כי איך אעז פני נגדך,
איך אושיט את ידי
לקבל ממך פיסת תורה
הרחוקה ממני שנות אור
התורה שלך, הקדושה כל כך
עומדת בסתירה צורמת מידי
כואבת מידי
להר העיסוקים הגשמיים
החומריים
השקריים
המסתירים אותך
ובאמת איך לא פיניתי לה קצת מקום
ראש חודש סיון היום,
לא באמת נותר לי זמן
עוד ארבעה ימים נפגש
פנים מול פנים
אני אעמוד למרגלות ההר,
בתחתית שבתחתית
ואתה, מתוך העשן,
מבעד לערפל הסמיך
תצליח לראות אותי
בכל זאת
ותכפה עלי לקבל אותה.
כי תכל'ס,
ואת זה רק אתה יודע,
אם לא אקבל אותה אל תוכי,
לולא נוכחותה בחיי
כאן תהיה קבורתי.
לבלוג של חנה שפיגל - טוניק לחץ כאן
