הישרדות

כשעוד יום ועוד יום ועוד יום
אני מגרדת את עצמי מן המיטה
קמה בלי טיפת אנרגיה,
מרתיחה מים בעיניים עצומות,
ובקושי מחייכת 

אני מבינה שאני בהישרדות. 

כשתפילה היא מאבק מונוטוני,
בלי שמחה, בלי כוונה,
ללא חיות. 

אני נזכרת שזו הישרדות. 

כשאני על אוטומט,
שקועה בעבר או בעתיד וכמעט
לא זוכרת שיש עכשיו הוויה,
שוכחת לחיות את הרגע,
לחוות את החוויה,
אני נאנחת אל ליבי עמוק
והצעקה הפנימית מבקשת לשתוק
את כאב המוות המתמשך
של הזמן
של החיים
של הפוטנציאל הבלתי ממומש. 

אני נראית בסדר
עוד מתפקדת
אבל עמוק בתוכי, אני נובלת
נבהלת
מכל מגע עם החיים
בורחת 

מה זה היה לי?
הן אי שם, לפני שנות אור
זכיתי לטעום
את טעמו המתוק
של הלבד המתבונן
אל מרחבי אינסוף החבויים בפנים נשמתי. 

הן טעמתי כבר
טעימה משכרת
ממבט כוסף אל השמיים 

מתפילת לב עמוקה
הנחלצת ממצור עצמותי
ונכללת בעצמותך 

מה זה היה לי?
הן כבר מזמן מאסתי
בחידלון
בעצלות
באפס המעש
מאסתי במעשים הנעשים
מכח האנרציה
ואין בהם נגיעה מן הנשמה החופשייה שבקרבי. 

בהישרדות הזו,
אני מאמינה לפלאפון שמצפצף
לכלים הגובהים בכיור
לרשימת המטלות האינסופית
לחשבון הבנק
ללא נעים לי
ולמה יגידו עלי. 

אני מכורה
לאיך שזה נראה מבחוץ. 

וככל שאני מאמינה להישרדות הזו
נשמעים קולות החירות העמוקים בי
דהויים כל כך
נדושים כל כך
פתטיים כל כך
נאיביים אפילו. 

אני קוברת אותם בציניות,
תחת מעטה של עשייה ומילים יפות,
של האשמה עצמית ותסכול. 

בסוף הדרך, אני מקווה
אסכים להשתגע על ההתבוננות הזו,
אסכים לקחת אותה צעד אחד קדימה,
ללכת שבי אחריה,
בלי שכל,
בלי אחריות,
ללא מנגנוני הגנה. 

כך מגלים יעדי נצח חדשים,
כך נכתב שיר,
כך נולדת אמת.