בכל אחד מימי הצום והתענית, ובמיוחד לקראת ימי בין המצרים, אני מוצאת את עצמי באותה מבוכה פנימית של ניסיון עלוב לחוש את האבלות, ו… לא.
אמנם אני מבינה בשכל שיש לי סיבות טובות להצטער, אני גם מאמינה באמונה שלימה שכל אותם 'צערים' קטנים וגדולים שלי נובעים מאותו חורבן גדול של לפני אלפיים, ובכל זאת – מדברים מצערים הרבה פחות, אני מצליחה להצטער הרבה יותר.
חמישה מאורעות אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז, והם כתובים ונמנים במסכת תענית. אותם מאורעות נקודתיים, היו למעשה נקודות מפנה בעלות השלכות בקנה מידה עולמי, ואת תוצאותיהם אנו חווים יום יום, שעה שעה. אגע בקצרה בנקודה אחת מתוך החמישה, והיא – בקיעת חומת העיר ירושלים.
ירושלים בתפארתה היתה פעילה ושוקקת חיים ביום, ילדים וילדות שוטטו ברחובותיה, קול מצהלות חתנים נשמע בה וזקנים וזקנות ישבו בה בנחת. בהגיע שעת שקיעת החמה, נרגעה באחת ההמולה, שערי העיר היו ננעלים, ואנשי ירושלים שבו איש איש אל ביתו ומשפחתו. שעות הלילה היו שעות של איפוס – של התכנסות פנימה,התכנסות שאפשרה השקטת קולות חיצוניים וממילא חשבון נפש אמיתי ובלתי משוחד.
בסופו של כל יום, יהא עמוס ככל שיהא, יהא מטורף ככל שיהיה, ידעו אנשי ירושלים – יגיע לילה. זמן מנוחת הנפש ושלוותה, שעה של חושך ושקט ולבד כזה המזמין חיבור עמוק עם הבורא, עם הנשמה הטהורה, עם עצמי. מפגש כזה היה מכוון, מעורר, מכין את המחר להיות נכון יותר, יעיל יותר, פנימי יותר.
ביום בו הובקעה חומת העיר – חסרנו כל אלה, ועל זה דווה ליבנו.
העיר היא עיר ללא הפסקה, אין מנוח בשעות הלילה, התאורה מאירה מבפנים ומבחוץ, המולת החיים לא נרגעת גם בתוככי הבית פנימה,
והנפש לאה מן המרדף אחר החומר,
מן השיטוט בארבע פינות,
מקול המונה של רומי.
וואטסאפ וגוגל, אינסטגרם וסתם שיחות טלפון, מיילים דחופים ועדכון קטן ברשת – הם הם הגילוי העכשווי לאותן חומות שנפרצו, לילה הפך ליום, פנים וחוץ משמשים בנו בערבוביה, ובכל רגע ורגע מתנהל מאבק איתנים מתיש עד מוות – על פיסת שפיות ואי של שלווה.
בי"ז בתמוז, בין השאר, אנו בוכים את הריחוק מעצמנו, את המערבולת הזאת שהושלכנו אליה. מערבולת של רדיפה מתמדת סביב החיים, של צורך נואש להיות זמינים ומעודכנים, מתעדכנים ומגיבים נון-סטופ.
אנחנו מבכים את הסחות הדעת האינסופיות הללו, שמותירות אותנו בסופו של יום עירניים פחות, מכובים יותר.
מתגעגעים אל עצמנו.