הדרך להנהגת העם הזה, עוברת דרך סנה בוער.
"והסנה בוער באש והסנה איננו אוכל" (פרשת שמות)
שוב ושוב אני מאמינה לאש הבוערת.
שוב ושוב אני בטוחה שהפעם זה אמיתי לגמרי, שאין שום פתח מילוט.
אני מביטה באש המשתוללת ברפיון ידיים, בייאוש עמוק, באנחת חידלון תהומית.
אני מביטה באש המשתוללת ולא מאמינה שיש מה להציל. שיש את מי להציל.
משה רבינו מביט באש במבט עמוק המבקש לגלות. והוא מוצא שם אלוקות.
משה רבינו מביט באומץ באש היוקדת, ומתחת לה הוא מגלה סנה חי, רענן, רטוב וירוק.
האש הבוערת לא יכולה לו, לסנה.
זה בעצם מעין מבחן קטן,
פסיכומטרי של הבנה שמשה רבינו צריך לעבור,
אם הבנת מה ראית, הבנת הכל על העם הזה, אם ראית והבנת – אתה ראוי להיות מנהיג.
הקדוש ברוך הוא מבקש ממנהיג של עם ישראל להיות בעל ראייה פנימית עמוקה, לחשוף את מה שמעבר למעטה החיצוני המתעתע.
האינסטינקט הטבעי מורה לי לברוח מאש, לא להתקרב.
משה רבינו מגלה שהאש היא רק פוזה. בתוכה יש מערכת חיים שלימה, חזקה פי כמה וכמה מהאש המנסה לאבד.
רגע לפני שהוא חוזר למצריים, ערוות הארץ, ארץ גילולים וטומאה – מקבל משה רבינו את המסר הזה: אל תאמין למראה העיניים, התבונן אל פנים השריפה המשתוללת וראה את הנשמה היהודית הנותרת בטהרתה. הראויה להיגאל.
