אלול קורא לי

אז הגיע אלול
ויש דמעות בעיניים
של כמיהה
של רצון
של ייאוש. אבל למה ייאוש,
אני שואלת את עצמי,
הרי הכל פתוח,
הכל מחכה לך,
מזמין אותך בחיבוק
הכל מלא אימון
וחמלה
כל ההזדמנויות פתוחות.
אז מה בכל זאת
גורם לי להאנח בשקט,
אל תוך עצמי? שריטות על שריטות שנשרטתי בדרך אליך,
מאבקים מתישים שעברו עלי,
בסופם נדמה היה שהרע שוב ניצח,
הבטחות שהבטחתי ולא קוימו,
החלטות שהחלטתי ונשכחו,
עצלות כבדה ושעות ריקות ומשמימות,
עומדים מולי,
מפנים אצבע מאשימה,
תובעים תשובה אמתית.
וזה נראה כל כך גדול. אלול קורא לי
להיות דרוכה, עירנית, פועלת,
לראות בעיני רוחי את השנה הקרבה
הנרקמת ממש כעת,
לבוא בשעריה ביראת כבוד,
עם קבלות ביד
ותפילות.
אבל ידי ריקות,
וליבי בל עלי. האופק האלולי המשתרע למולי
נושק לשמיים גבוהים מידי,
נשגבים וטהורים מידי,
צלולים וזכים מידי,
חפים מכל שמץ של שגגה או זדון,
אבל אני כל כך גשמית ומפוספסת,
כל כך מוסחת מטרה ויעד,
כל כך רחוקה רחוקה,
ושוגה שוב ושוב. אלול קורא לי בתקיעת שופר,
להתנער, לפתוח את הלב,
לטהר את הנשמה,
וכמעט אין נשימה
ובאוויר מורגשת האימה
של יום דין הממשמש ובא.
אוי, בן אדם – מה לך נרדם?
מה לך נרדם?
אני מתעוררת
בבהלה
מהאלול החולני הזה,
המדומיין הזה,
המשרת בחנפנות את מידותי הרעות
וקורץ ליצר הרע מאחורי גווי.
אני מתעוררת מהחלום המבעית הזה,
המשמיע לאוזניי את הקולות
המחלישים,
המייאשים
של הרוע,
ומביטה שוב אל אלול.
והוא מנחם, ומרחם ומאיר,
והוא חי ואוהב ומזמין,
והוא מלווה יד ביד,
ותומך בכל צעד וצעד,
והוא לא דורש הרבה,
רק אותי,
המבקשת,
הנכונה לקבל את הטוב,
הקשובה לעצמה,
המסכימה באמת לסלוח
המאמינה בשינוי לטובה.
ופתאום אני נזכרת בכל הטוב שבי,
ובאמת רוצה לרצות יותר,
ואני לוחשת לו באהבה –
וואי, כמה טוב שבאת.

לבלוג של חנה שפיגל-טוניק, לחץ כאן.