איך חוקקים את התורה על הלב? -וורט לפרשת שמיני - פרה

כתוב בתהלים: "צָעִיר אָנֹכִי וְנִבְזֶה פִּקֻּדֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי".

על יעקב ועשו נאמר לרבקה: "ורב יעבוד צעיר".
עשו נקרא "רב", וגם אומר בעצמו "יש לי רב" - מנפח את עצמו בגסות רוח; ובשל כך הוא גם אוהב לבזות - "ויבז עשו את הבכורה", " ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו", ככתוב "בבוא רשע בא גם בוז".
לעומתו, נקרא יעקב "צעיר" - קטן בעיני עצמו מול גדלותו של הבורא הניצב עליו. נבזה הוא בעיני עצמו ואילו כלפי אחרים כולו אומר כבוד.

גסות הרוח היא אבי אבות הטומאה. והפרה האדומה, שנקרא עליה השבת, באה לטהר ממנה (ולכן שורפים עימה עץ ארז הרומז על הגאווה, כמובא ברש"י שם). לשם כך לוקחים מים חיים נובעים, המרמזים על לידה מחדש כ"צעיר", ואפר (הרומז על שפלות) שנוצר גם מאזוב-שפל הצמחים-  וגם מתולעת-שפלת היצורים.

"זאת חוקת התורה" פותחת פרשת פרה. מכוח התחדשות וענווה ניתן לזכות שהתורה תהיה חקוקה בעצמותו של האדם, כך שלא תישכח ממנו לעולם.

וזהו שאומר דוד: "צָעִיר אָנֹכִי", מתחדש כל הזמן; "וְנִבְזֶה" מקבל בזיונות באהבה, שפל ועניו ובוודאי לא מבזה אחרים חלילה, ולכן התורה חקוקה בעצמותי ו "פִּקֻּדֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי".
שנזכה...